קניתי העונה תפוזים (בשביל הגיוזה מהפוסט הקודם). כשהכריש ראה את הפירות עבי הקליפה ומלאי המיץ הוא מיד קיטלג אותם כתפוזים של רחובות. אם יש משהו שנחרט בזכרון הקולקטיבי של כל מי שהתבגר ברחובות בשנים ההם הוא התפוזים, והפרדסים...
באותה תקופה, היכן שהסתובבת בעיר היית מוקף במטעי הפרדסים, וברחובות העיר ניטעו עצי תפוז וחושחש לנוי;
היה פרדס מעבר לגדר של בית הספר התיכון בו למדנו;
הבנים היו מתאמנים בו בריצות למרחקים ארוכים
מהמרפסת של אחד החברים שלי השקפנו על ציפורי בר צבעוניות שעפו בפרדסים.
שם הוא גם קבר את הכלבה שלו
והלכתי דרך הפרדסים
צפונה לנס ציונה
מערבה עד בריכת השחיה העירונית
ודרומה, לרמלה
הטריק ללכת בשבילי הפרדס בקלות היא למצוא את המקומות בהם החול הצהבהב כתמתם הוא לא עמוק, כדי לא לשקוע.
בין עצי התפוז העברנו את נעורינו - היינו מתגנבים לפרדסים כשהברזנו משיעורים, ברגעי שמחה ועצב, עם חברות - לרכל ולהרוג את הזמן, ועם בני המין השני - לפרוק יצרים. המקום הנאיבי שנחום גוטמן מספר עליו בספריו הפך אצלנו למקום רגשי ויצרי, בדיוק כמו ששלמה המלך התכוון בשיר השירים:
גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם.
שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים.
נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים.
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן.
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.
ניסינו למצוא פרדסים ברחובות לפני שנה. במקומות שזכרנו ניטעו בניינים במקום עצי התפוז.
נשאר רק ההבהוב של הזכרון של מה שהמקום הזה היה פעם. ובאף נשאר צרוב ריח הפרדסים אחרי הגשם הראשון, ובאביב הריח המטריף של פריחת התפוזים - ריח האהבה.
באותה תקופה, היכן שהסתובבת בעיר היית מוקף במטעי הפרדסים, וברחובות העיר ניטעו עצי תפוז וחושחש לנוי;
היה פרדס מעבר לגדר של בית הספר התיכון בו למדנו;
הבנים היו מתאמנים בו בריצות למרחקים ארוכים
מהמרפסת של אחד החברים שלי השקפנו על ציפורי בר צבעוניות שעפו בפרדסים.
שם הוא גם קבר את הכלבה שלו
והלכתי דרך הפרדסים
צפונה לנס ציונה
מערבה עד בריכת השחיה העירונית
ודרומה, לרמלה
הטריק ללכת בשבילי הפרדס בקלות היא למצוא את המקומות בהם החול הצהבהב כתמתם הוא לא עמוק, כדי לא לשקוע.
בין עצי התפוז העברנו את נעורינו - היינו מתגנבים לפרדסים כשהברזנו משיעורים, ברגעי שמחה ועצב, עם חברות - לרכל ולהרוג את הזמן, ועם בני המין השני - לפרוק יצרים. המקום הנאיבי שנחום גוטמן מספר עליו בספריו הפך אצלנו למקום רגשי ויצרי, בדיוק כמו ששלמה המלך התכוון בשיר השירים:
גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם.
שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים.
נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים.
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן.
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.
ניסינו למצוא פרדסים ברחובות לפני שנה. במקומות שזכרנו ניטעו בניינים במקום עצי התפוז.
נשאר רק ההבהוב של הזכרון של מה שהמקום הזה היה פעם. ובאף נשאר צרוב ריח הפרדסים אחרי הגשם הראשון, ובאביב הריח המטריף של פריחת התפוזים - ריח האהבה.
