פתפותים על סדר ועיצוב

הרבה זמן, בעצם המוןןןן זמן לא כתבתי. בכל פעם שחוויתי איזה חוויה, התלבטתי אם לשתף, או לא, ואבד המומנט. 
אז בבחירה מודעת אני בוחרת לשתף במה עשיתי בימים האחרונים, וכותבת לפני שאתחרט...

וידוי נאות - המעגל הקרוב שלי יודע שאני טובה, אפילו טובה מאד, ב"לסדר" ו"לזרוק". בשפה מקצועית קוראים לזה purging ויש אנשים שעושים מזה קריירה - באים לכמה שעות או ימים, זורקים מה שצריך, מסדרים מחדש והולכים. היתרון - שיטת הזבנג וגמרנו. החסרון - בעוד שנה תצטרכו להזמין אותם שוב. בעיניי כל התורה היא להפנים ולדעת לעשות בעצמך. DIY.

ולמרות שהתורה הזו היא נר לרגליי, גיליתי שגם אני חוטאת באגרנות.

מיניאטורות של רהיטים בעיצוב גאודי, מתוך חנות המוזיאון ב"קאסה באטלו"

רצה הגורל והקבלנים בונים לנו דירות קטנות, ולאט אך בעקביות אנחנו ממלאים אותן ברהיטים ופריטים, שיכולים להיות יפים לכשעצמם, אבל לא תמיד "מדברים אחד עם השני" ולא תמיד "מדברים עם החלל", והנה אני מסבירה למה התכוונתי.

בסלון שלי עמדו, ארון ספרים ודיסקים (מאיקאה, מודה ומתוודה) שהעמיסו את החדר הקטן, ולא דיברו מבחינת חומר ושפה סגנונית עם הרהיטים האחרים. האמת היא שהם גם לא היו חייבים לעמוד בסלון. אבל העין מתרגלת למשהו וזה נשאר שם במשך שנים.

השינוי? ארון הספרים עבר כלאחר כבוד לממ"ד, ואת מקומו תפסה שידה לבנה, שגם "מדברת" עם הרהיטים האחרים בחלל וגם קטנה יותר ולכן נותנת תחושה שהחדר גדול ומרווח יותר.

לפני

אחרי

בנוסף, שתי שידות קטנות שעמדו בסלון בתור מעמד לסחלבים הומרו לשידות לילה בחדר השינה כדי ליצור את אותו אפקט - רהיטים קטנים בחדר קטן גורמים לו להיראות מרווח וגדול יותר, והלבן המבריק חוזר ומדבר עם הרהיטים האחרים.

לפני  (למצולם, דמות קרובה למערכת, אין קשר לתוכן הפוסט)

בתהליך

 אחרי

אחרי, חדי העין ישימו לב למגפיים שמוחבאים מתחת לאחת השידות

על הדרך עשיתי סדר בתכולת הרהיטים שהזזתי - הדיסקים נארזו לתוך שתי מגירות; הנעליים נכנסו לתוך אחת משתי הקומודות והתכשיטים מתוכננים לעבור בקרוב למגשי אחסון יעודיים לתכשיטים (עולים גרושים בדרום תל אביב), ויכנסו למגירות אף הם.
בעניין פתרונות אחסון, מותר להתבאס מזה שאנחנו לא בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות בה יש חנויות יעודיות לקופסאות ופתרונות אחסון לכל דבר אפשרי, אבל הרבה דברים ברי הזמנה בחנויות מקוונות או ב"וריאציות על הנושא" בארץ.

בענין הסדר וה- purging, יש חוק לא כתוב לפיו בגדים שלא נלבשו עונה או שנה צריכים להימסר; בעיניי אותו דבר חל על ספרים, דיסקים, צעצועים, ושאר ירקות. מה שאתם לא רוצים/משתמשים תמסרו הלאה, ואם יש לכם ספק תשאירו בארון למשך עוד שנה לבחינה מחודשת.
מניסיוני הטעם שלנו משתנה ומתפתח עוד ועוד, ובסבירות  גבוהה מה שהכנסתם לארון היום יישאר שם בעוד שנה, מה שאומר שאפשר להעביר את זה הלאה - היום או בעוד שנה.

יום ה- purging שלי הסתיים ב 4 שקיות ו-4 פריטי ריהוט ישנים למסירה, לכולם כבר נמצא בית חדש, ושני חדרים בבית שנראים יותר טוב ומרגישים יותר מרווחים.

ואלה עשרת הדברות:
1. תעבירו את זה הלאה - בגדים, ספרים, דיסקים, צעצועים, וכל דבר שלא השתמשתם בו יותר משנה.
 קניתם לבית משהו חדש, תוציאו משהו ישן במקומו. קניתי כוסות קינוח חדשות? אמסור את הישנות.

הכוסות החדשות. מומלץ להגיש עם מוס שוקולד, או קרם ברולה. 

2. הרהיטים בחלל צריכים לדבר אחד עם השני; matchy-matchy זה לא טוב, אבל אל תעשו שימוש לרעה במילה "אקלקטי". בכל חלל צריכה להיות אמירה עיצובית ברהיטים ובפריטי הדקורציה. כנ"ל בבחירת חומרים - אם אתם אוהבים זכוכית או מתכת, שלבו אותם ביותר מפריט אחד בחלל כדי ליצור עקביות.

3. less is more - קחו בחשבון את גודל החלל כדי לא לייצר צפיפות יתר ועומס.

4. לאט לאט - תרסנו את היצר לעשות מהפכה ביום אחד. עשיתם שינוי/קניתם פריט, תחיו איתו קצת לפני שאתם עושים את השינוי הבא. אל תתפתו לקנות הרבה ובבת אחת במבצעים למיניהם. 

5. חשיבה מחוץ לקופסא -  הכל הולך,  לפעמים שימוש ברהיט לא למטרה המוצהרת שלו יכול דווקא לפתור בעיה - לראיה שולחנות הצד שהפכו שידות לילה.

6. סקאלת צבעים נייטרלית -  שימוש בפלטת צבעים נייטרלית בקירות וברהיטים מאפשרת להתפרע על ידי הוספת רהיט אחד מוטרף, קיר צבעוני או פריטי דקורציה (כריות, כדים, פרחים וכו') שהרבה יותר קל וזול להחליף כשנמאס לנו.  למען גילוי נאות - חצי מהפריטים בבית שלי הם באדום!

7. עתיקות, וינטאג' ו- re purposing - יש בארץ ובעולם אינסוף שווקים וחנויות של וינטאג'. ו- eBay כמובן. הכי כיף זה לקנות פריט ש- א. היה של מישהו, ב. מיוחד ולא נפוץ, ג. זול!!! ממליצה בחום, זה נותן לבית נופך שהוא יחיד ומיוחד ורק שלכם. תמיד תקבלו על הפריטים האלה מחמאות, וישאלו אתכם את אחת השאלות הכי מענגות - "איפה קניתם". באחריות.

סרוויס פורצלן של וינטרלינג מבוואריה, שנות החמישים. נקנה ב eBay.

8. אינסטינקט בסיסי - לכו עם האינסטינקטים שלכם. בסופו של דבר אלה הארבעה קירות שלכם וחשוב שיהיה לכם!!! נעים בהם. 

9. סדר סדר תרדוף - כשהבית מסודר, גם אם הוא לא הכי חדש ו/או נקי, הוא תמיד נראה מליון דולר.

10. פרחים וצמחים. אמיתיים. לא מלאכותיים ולא ממשי. זר פרחים קטן או צמח משדרגים כל חדר, והעלות שלהם זניחה. אני מתה על סחלבים כל השנה - הם אחלה value for money ומתחברים עם הלוק המינימליסטי/יפני שאני אוהבת. 

סחלב על השידה החדשה

ואחרון חביב לפני פרידה - הפוסט הזה מוקדש בתודה לדנה שפירגנה לי בענק והזכירה לי כמה אני אוהבת עיצוב. תודה דנה!!!

תיבות התכשיטים של הסבתות ריקות

בבית סבתא (מצד אבא) בכלל לא היתה תיבת תכשיטים. במקום זה היתה לה סלסלת קש קטנטונת על שולחן הטואלט ובה 3-4 פריטים. וזהו. אני זוכרת במעורפל סיכת בקליט בצבע חום אדמדם, שתי סיכות לשיער ועוד סיכת ג'ייד מוזהבת שסבתא המשיכה לענוד  בגאווה גם כשהתחילה להתקלף - זו היתה מתנה מאמא ואבא מנסיעה לחו"ל .
ליד הסלסלה היתה מונחת מברשת השיער של סבתא, בה תמיד היו שזורות כמה שערות מתולתלות, ממש כמו השיער שלי.


כשסבא וסבתא עברו מהעולם (אחרי 120 כמובן) והגיע הזמן לפנות את דירתם, עברנו על תכולתה אבל לא השכלנו לשמור על אף אחד מהפריטים האלה. לא שרדו את המיון גם בונבוניירת הקריסטל בה הוגשו תמיד סוכריות טופי, קערות הנוי מהקרמיקה או בובות הפורצלן בעיטורי זהב שעמדו בויטרינה. בעיניים המאד ביקורתיות שלי ראיתי אז רק את הפגמים - קילופים, סדקים, חוסרים, שברים. אני זוכרת שחשבתי שאין טעם לשמור קערה שבורה או סדוקה. תודעת ה-purging  שהיתה טבועה בי כבר בגיל צעיר גברה עליי, ואיכשהוא הצלחתי ל"שכנע" גם את ההורים "לא להציל" אף פריט. בקיצור הייתי פרקליטו של השטן.
תרתי משמע.
הדבר היחיד שכן התגלגל  לידיי, ואני לא זוכרת איך, או מה סבתא עשתה איתו במקור, הוא קופסת פלסטיק ועליה הדפס של גמדים, שעד היום משמשת אותי לאחסון דברי קוסמטיקה למיניהם. הקופסה הזו שרדה באורח פלא את כל מעברי הדירות, שינויי הטעם/הסגנון העיצובי ו"מבצעי הטיהור" שעשיתי במהלך השנים. מי שמכיר אותי יודע שהיו לא מעט כאלה.

בחדר השינה של סבתא מצד אמא היו המוני קופסאות. במקום אסטרטגי היתה קופסת נעליים, ובה רבבות הכדורים שסבתא הייתה לוקחת מדי יום לחיזוק בריאותה הרופפת. התכשיטים שלה נשמרו בקופסת פח מעוטרת פרחים שאוחסנה במגירה התחתונה בארון הבגדים.
הכי "רחוק מהעין רחוק מהלב".
בקופסת הפח, רוצה לומר קופסת התכשיטים, היו לה כמה סיכות נוי ומחרוזת פנינים בת שתי שורות, מושחלת בחרוזים דמויי פנינים, ברוח אופנת השנים ההן.
איתה במפתיע היו לי שיעורי ההצלחה גבוהים במיוחד - עוד בחייה של סבתא הצלחתי לשנורר את השרשרת, שהפכה אחרי כמה שנים לצמיד. מעין repurposing של שנות ה-80.

צילום אילוסטרציה

אני מקנאה בחברה שירשה את תכשיטי סבתה המועטים- שתי סיכות משובצות אבני קריסטל מנצנצות, צמיד צהבהב מושחל על חוטי גומי, כמה שרשראות צבעוניות. גם אנשים בעלי ממון שיצא לי להכיר מסתפקים במועט למרות כיסיהם העמוקים - תהיה להם שרשרת פנינים איכותית, זוג יהלומי סוליטייר מאיכות טובה מאד, כמה טבעות. סולידי.

אני קוראת את הפוסט הקודם שלי ומנסה לחזור ל"זירת הפשע". להבין האם האובססיה שלי לתכשיטים מקורה ב"אין" הזה שחוויתי בגיל צעיר יחסית. מבינה שכל התכשיטים בעולם לא ישתיקו את מעיין הכאב וקול הדממה בעקבות לכתם בטרם עת של אהוביי, ובכל זאת מנסה.

סבא, סבתא, אמא, אבא, הכריש ואני, לפני שנים רבות...

רמברנדט בעליית הגג

ההידלקות שלי על אספנות ועתיקות התחילה באופן לגמרי לא מפתיע בגזרת התכשיטים...שוטטתי בשוק פשפשים בברלין, שם נדלקתי על שרשרת ועליה תליון מוזהב עם אבן מנצנצת במרכז. המוכרת רצתה 55 יורו שנראו לי כמו סכום עתק אבל הפריט לא יצא לי מהראש.  שאר הדברים בדוכן היו תכשיטי כסף פשוטים ושכנעתי את עצמי שהמוכרת לא מבינה מה היא מוכרת - זו ודאי שרשרת עתיקה עשויה זהב עם אוניקס ויהלום, כלומר שיחקתי אותה בענק.
הצלחתי להתאפק למשך 24 שעות בדיוק - חזרתי למחרת לשוק וקניתי את התליון והשרשרת.

קצת אחרי שחזרתי מהנסיעה הזו נרשמתי לקורס מקוצר בנושא תכשיטים עתיקים ואז גם התחלתי לתור את שווקי העתיקות בארץ.
את השרשרת המשכתי לענוד בגאווה עד ש...
1. ההזהבה שלה דהתה
2. בשוק בתל אביב ראיתי את אותה שרשרת, חדשה ומנצנצת ב- 120 ש"ח.
הסתבר שזו שרשרת של חברת Avon האמריקאית שעושה תכשיטי אופנה - custom jewelry. לא יהלומים ולא נעליים.

עבר עוד זמן, המשכתי להסתובב בשווקים. קניתי בשוק אחר תליון נחמד, בצבע זהב, לא מסומן ולא חתום, משובץ באבן חן אדומה פצפונת. וגם הפעם הראש עבד שעות נוספות - אם זה תליון זהב, משובץ באבן רובי, שיחקתי אותה...
לא צריך להמשיך, נכון ? למען הסר ספק  - התליון הוא גולדפיל ולא זהב, ואבן החן האדומה הזערורית, גם אם היא רובי, לא מצריכה הערכה של גמולוג....

עברו כמה שנים מאז, בהן המשכתי להתעמק בנושא באמצעות קורסים, ספרים, הרבה שעות בשווקים (לצערי יותר בארץ ופחות בעולם) והמון שעות ב- ebay.

ונדבקתי בחיידק.
הבעיה של אספנים, ואת זה גיליתי לא מזמן, היא שמתחילים איסוף בתחום אחד ומהר מאד האיסוף נהיה מולטידיסיפלינרי - בכמה תחומים במקביל. אז מתכשיטים עברתי לכלי אמייל עתיקים יפניים/סיניים (קלוזונה), הצלחתי להדביק קצת חברים ומכרים בתחביב, והיד עוד נטויה.

אחת השאלות הראשונות ששואלים אותי כששומעים שאני אוספת היא "איך את יודעת שזה לא מזויף". שאלה שמקדימה כמעט כל שאלה אחרת, שלפעמים באה לפני ההבנה מה אני אוספת ולמה. אז התשובה לשאלה הזו כבר כתובה פה בין השורות והתמונות - הרבה "שעות טיסה", מה שנכון לגבי כל תחום, וכך גם באספנות.
מה שחתום בחותמות של מתכות יקרות (כסף/זהב) הוא לרוב מתכת יקרה; מה שלא חתום בכלל מחייב בדיקה. מה שמתואר "בסגנון ויטוריאני" הוא רק בסגנון התקופה הויקטוריאנית, ולא פריט מקורי. כשאומרים שפריט הוא ישן זה אומר שהוא בן עשרות שנים. פריט עתיק הוא בן 100 שנים לפחות. הבנתם את הרעיון.

החדשות המפתיעות בענין הן שלפחות 50% מהמוכרים, בשווקים וב- ebay, ועל פי נסיוני המצומצם בלבד, דוברי אמת ומנסים לתאר את פריטים כמיטב יכולתם והבנתם. ואלה שלא...אפשר להעמיד אותם על טעותם יחסית בקלות ובעדינות, ואז גם יכולת המיקוח יותר גדולה.

אני כמובן עדיין עושה שטויות... בכל תחום חדש שאני מתחילה לאסוף יוצא שאקנה לפחות פריט אחד שהוא זיוף איכותי ויפה, לרוב יפה מדי... כי בעתיקות הדברים היפים מדי הם לרוב זיופים, ודווקא אלה שהם קצת עקומים ולא מושלמים הם המקוריים, הישנים, והאיכותיים יותר.

*****

לפני כמה שבועות שכנעתי את הכריש לבוא איתי לשוק עתיקות בחיפה. וכך מצאנו את עצמנו ביום שבת, בתשע לפנות בוקר  מתגלגלים צפונה. אני לא מצאתי שם כלום אבל הכריש נדבק בתופעה המתוארת לעיל, שבהיעדר שם מקוצר נקרא לה "hit the jackpot/הנה הכרטיס שלי לבית קיץ בהמפטונס". הסתובבנו בין דוכני הרוכלים והוא מצא שם פסלון מתכת מקסים של ארנבון.

הארנבון חתום בחותמת לא מפוענחת, והכריש מנסה למצוא קישור בין הארנבון לבין אנדי וורהול לפחות. כמובן שאם אפשר היה הוא היה מחפש קשר לקרל פברז'ה אבל הסגנון לא מסתדר - הארנבון מודרני מדי.

******

הייתי אתמול בהרצאה של ד"ר ישראל פרי, אחד מהמומחים הגדולים בארץ ובעולם לכרזות עתיקות. הוא איש מקסים שפיזר הרבה פנינים, ושבה את הקהל באנקדוטות משעשעות. והוא אמר שני דברים שמתאימים לסיום הפוסט הזה:

- "תקנו מה שאתם אוהבים. פריט שהופך לכם את הבטן כשאתם מסתכלים עליו"
וגם
- "צריך להשקיע כסף כדי להרוויח כסף. הפריטים האיכותיים והחשובים יעלו (יחסית) הרבה כסף, ומהם גם ניתן להרויח בגדול".

אנחנו חיים במזרח התיכון, אין לאף אחד ציור מקורי של רמברנדט בעליית הגג. מקסימום תמצאו כלי קרמיקה של לפיד  משנות החמישים עם עיטורי גלזורה חומה .

Happy picking!

פוסט אסוציאציות (חלק א'): תפוז - פרדס

קניתי העונה תפוזים (בשביל הגיוזה מהפוסט הקודם). כשהכריש ראה את הפירות עבי הקליפה ומלאי המיץ הוא מיד קיטלג אותם כתפוזים של רחובות. אם יש משהו שנחרט בזכרון הקולקטיבי של כל מי שהתבגר ברחובות בשנים ההם הוא התפוזים, והפרדסים...

באותה תקופה,  היכן שהסתובבת בעיר היית מוקף במטעי הפרדסים, וברחובות העיר ניטעו עצי תפוז וחושחש לנוי;

היה פרדס מעבר לגדר של בית הספר התיכון בו למדנו;
הבנים היו מתאמנים בו בריצות למרחקים ארוכים
מהמרפסת של אחד החברים שלי השקפנו על ציפורי בר צבעוניות שעפו בפרדסים.
שם הוא גם קבר את הכלבה שלו 
והלכתי דרך הפרדסים
צפונה לנס ציונה
מערבה עד בריכת השחיה העירונית
ודרומה, לרמלה

הטריק ללכת בשבילי הפרדס בקלות היא למצוא את המקומות בהם החול הצהבהב כתמתם הוא לא עמוק, כדי לא לשקוע.

בין עצי התפוז העברנו את נעורינו - היינו מתגנבים לפרדסים כשהברזנו משיעורים, ברגעי שמחה ועצב, עם חברות - לרכל ולהרוג את הזמן, ועם בני המין השני - לפרוק יצרים. המקום הנאיבי שנחום גוטמן מספר עליו בספריו הפך אצלנו למקום רגשי ויצרי, בדיוק כמו ששלמה המלך התכוון בשיר השירים:

גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם.
שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים.
נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים.
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן.
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.

ניסינו למצוא פרדסים ברחובות לפני שנה. במקומות שזכרנו ניטעו בניינים במקום עצי התפוז.

נשאר רק ההבהוב של הזכרון של מה שהמקום הזה היה פעם. ובאף נשאר צרוב ריח הפרדסים אחרי הגשם הראשון, ובאביב הריח המטריף של פריחת התפוזים - ריח האהבה.

פוסט שמתחיל ביום כיפור ונגמר בסוכות

גילוי נאות - במסגרת ההחלטות שלי לשנה החדשה לכתוב בערך פעם בשבוע התכוונתי להעלות פוסט עוד לפני יום כיפור, אבל לא נערכתי בזמן, ואז הגיע ערב יום כיפור, ונכנס השקט הזה שקורה תמיד סביב הארוחה המפסקת וקצת לפני הצום.
בקיצור הדלקתי נר נשמה, והחלטתי שלא לכתוב ביום כיפור כדי לא לפגוע ברגשותיו של אף אחד, והנה ברח לו עוד שבוע.

בכלל, התקופה הזו שבין ראש השנה לסוכות מרגישה הכי ישראלי, וגם הכי סתיו.
בנוסף לשקט הזה שמאפיין את ימי שישי אחר הצהריים, כשהכל מאט לכמה שעות קצרות, ומי שיכול (אני אני אני) הולך למנוחת צהריים מתוקה; יש אוירת ההתחדשות לחג (איזה תרוץ מעולה לקנות עוד בגדים ונעליים, כי חייבים להתחדש!), הפינג-פונג של "אז אצל מי אתם בחג", והמרתון האינסופי של ארוחות משפחתיות שהיא הכי אותנטית...שלנו...

ובעיניי, הסמן הימני של הסתיו הוא האויר הקר שמתגנב דרך החלונות. כזה שמעביר בך תחילה צמרמורת נעימה וממשיך עם הקפאת כפות הרגליים עד שצריך לגרוב גרביים...
אז גרביים, ולא נחליאלי, מבשרות את בוא הסתיו ???
ובחנויות כבר יש חולצות שרוול ארוך ומתחיל טפטוף של מגפונים ונעליים גם אם מחכים עדיין לטפטוף האמיתי - זה של הגשם;
והאויר מתבהר, ובערב כבר נעים, ופתאום נהיה חושך בחמש וחצי בערב (ואף מילה על שעון החורף).

השקיעות הכי יפות הן בסתיו.

ורוצים לאכול משהו יותר מחמם, מנחם, משביע.

אז הנה המתכון שהוא אולי הכי שלי/מזוהה איתי, זה שלטענת משפחתי היה מעביר אותי את האודישנים של מאסטר-שף (רק כדי להתרסק בשלב הבא עם פילוט דגים או משהו מוזר כזה). הקציצות העדינות האלה, שבמהותן הן המלית של הגיוזה (בלי הבצק) הן מאודות/אפויות, מלאות בטעמים והולכות נהדר עם אורז לבן וסויה.
מתנצלת מראש על אי הדיוק בכמויות - כמו שסבתא מינה הייתה אומרת, זה "כמה שתופס". טועמים ומתקנים תוך כדי (כן, גם אם הבשר עדיין לא מבושל!)

חומרים:
1.5 ק"ג חזה עוף נקי מגידים וטחון
2 גזרים קצוצים דק מאד או מגוררים על פומפיה
5 שיני שום קצוצות דק
1.5 ס"מ שורש ג'ינג'ר מגורר כנ"ל
גרידה (zest), וגם מיץ מלימון, בעונת התפוזים אפשר להוסיף גרידה ומיץ מחצי תפוז
בערך 1/4 כרוב לבן קצוץ דק מאד
4-5 פטריות שמפיניון מגוררות כנ"ל או קצוצות קטן
2 פרוסות לחם מושרות, סחוטות ומפוררות
סויה (בערך רבע כוס) ודבש (כמה כפות) או לפי הטעם, מלח ופלפל

אופציונלי ומומלץ:
2 בצל ירוק קצוץ דק
3-4 פטריות "אוזן חזיר" מושרות במים רותחים כרבע שעה ופרוסות דק לאורך (להשיג בחנויות מוצרים של המזרח הרחוק). הפטריות האלה נותנות בייט נחמד ומשהו שונה במרקם של הקציצה.

לחובבי הגאדג'טים, קיצור דרך רציני לכל הגרורים במתכון הוא להשתמש במגררת מיקרופליין עליה אפשר לגרר הכל (שום, ג'ינג'ר, לימון, תפוז, גזר, פטריות) ואז נשאר רק לקצוץ את הכרוב...

מערבבים את הכל לתערובת אחידה וטועמים כדי לתקן תיבול. התערובת צריכה להיות די נוזלית (הרבה יותר נוזלית ממרקם של קציצות שהולכות לטיגון) וטעימה כמו שהיא.
יוצרים קציצות ומאדים בסיר אידוי מבמבוק מעל מים רותחים (בכמה סבבים) או אופים על נייר אפיה (הכמות מספיקה בערך לשתי תבניות של תנור) בתנור שחומם מראש לחום בינוני משהו כמו רבע שעה עד שהקציצות עשויות אבל לא מדי.

חג סתיו שמח!

החלטות לשנה החדשה / תתמסרי יא בתולה

אני חושבת שאנשים,  ובעיקר נשים, לא מפספסים אף הזדמנות לערוך רשימת מכולת של אמצע החיים - מה כבר הספקנו & על מה צריך  עוד לעבוד.
כך יוצא שאנחנו עורכים בראש לפחות שלוש פעמים בשנה את הרשימות מצאי האלה - ביומולדת (ומכאן גם שורשי משבר היומולדת אם הוא נופל על החלפת קדומת), בראש השנה ובסילבסטר. אין לחץ בכלל...

 לא עוזר לענין הזה שנולדתי במזל בתולה עם אופק אנאלי ביותר. השאיפה לשלמות/לעשות הכי טוב ולקבל תוצאות מיידיות הרבה פעמים מפילים משימות ארוכות טווח וגורמים לי להתייאש אחרי שני צעדים בכל נתיב חדש שאני בוחרת.

אז מעבר לאיחולים לשנה החדשה לאושר ובריאות, והגשמה עצמית, אני מאחלת לעצמי להתמסר בלי פחד, או לפחד ועדיין להתמסר... ולשחרר...

להתמסר ולהעמיק בדברים שעושים לי טוב. להתמסר למסאז' ולהבין שזה כולל להתמרח בשמן, להתמסר לדיאטה ולהבין שזה מרתון ולא ספרינט (ותודה לכריש שמזכיר לי את זה בכל הזדמנות), להתמסר לאהבת הענתיקות ולהבין שלא בונים אוסף ביום אחד וגם לא בשנתיים, כנ"ל עם מלתחה חדשה שמוחלפת מצבעי השחור-שחור לכל צבעי הקשת. להתמסר להקדיש יותר זמן לעצמי ולעמוד בזה בכבוד. לשחרר פוסט חדש בערך פעם בשבוע, להבין שלא כל פוסט צריך להיות מועמד לפוליצר. להוסיף דברים קטנים וכייפיים לצלחת (הוירטואלית) ולא לתת להם ליפול בדרך.

אהוביי בישראל ומעבר לים, השיחות איתכם לקראת השנה החדשה מילאו לי את המצברים של הנשמה, אני אוהבת את כולכם ומאחלת לנו שנה נפלאה ומתוקה. שנה טובה!

אם הייתה לי רק שעה ברומא

הכריש חזר מאוכזב מרומא; הוא השתמש במילים כמו "חמה", "מסריחה", "עמוסה מלכודות תיירים" ו"לא מעניינת".

אז נכון שמזג האויר בחודש יוני הוא לא אידיאלי לבקר בעיר הזאת שכולה בנויה אבנים וחוץ מוילה בורגזה אין בה פארק ירוק או צל עצים;
גם לא עוזר במיוחד שהגאונים בתאגיד התקשורת בו הוא עובד (רמז: עד לא מזמן מונופול, 3 אותיות, מתחרז עם לפת) בחרו מלון במרחק שעה וחצי נסיעה !!! ממרכז העיר, והצמידו לקבוצה מדריך שרק תיזז אותם מאטרקציה אחת לשניה בלי להעמיק ולהסביר מה הם רואים.

ובכל זאת, רומא היא "עיר האבות". היא היא, ולא מצרים, מסופוטמיה, או יוון, נתפסת בעיניי כערש התרבות והציביליזציה של העולם המערבי, ובנייני הציבור ושכיות החמדה שבה שמורים בצורה מעוררת קנאה ומשקפים בקלות 2000 ומשהו שנה של היסטוריה ואמנות. וכן, אני מודעת לעוול האנכרוניסטי שאני עושה במחי מקלדת לתרבויות מופלאות ששורשיהן הביאו את רומא למה שהיא, אבל שוב - אין תחרות לקלילות הבלתי נסבלת של האוצרות שפזורים בעיר הזאת ברדיוס של קילומטרים ספורים.

מה שהביא אותי לנסות לחשוב על ה"קרם דה לה קרם" של העיר הזאת בעיניי, המקומות בה אליהם הייתי חוזרת אם הייתה לי רק שעה (או טיפה יותר) לבקר בה.
להפתעתי, התשובה התגבשה די מהר; אהבתי לעיר ולתקופות השיא שלה - התקופה הרומית והרנסנס, מזדקקת לכדי שתי יצירות מופת של פיסול ששוכנות בותיקן - פסל ה"פייטה" של מיכאלאנג'לו בכנסיית סנט פיטר ופסל ה"לאוקון" בחצר הפנימית של מוזיאון הותיקן.

את פסל ה"פייטה" פיסל מיכאלאנג'לו בגיל 24 (לא נתפס!), והוא אחד מהפסלים הגדולים הראשונים שפיסל. מיכאלאנג'לו ממשיך לפסל עוד כמה וכמה פסלי פייטה בימי חייו , אבל הפסל הזה נחשב למוכר והאהוב מביניהם. פני הדמויות קורנים ממש, וזה גם הפסל היחיד שנושא את חתימתו כאמן (על גבי הסרט האלכסוני על שמלתה של הבתולה). האגדה מספרת שמיכאלאנג'לו נוכח בכנסיה בה הפסל הונח ושמע מבקרים שהתווכחו על זהות האמן, ואז חזר בלילה עם מפסלת ולאור נרות הוסיף את שמו. המחקר מפריך את הסיפור היפה הזה - הסרט על גבי השמלה והאותיות החקוקות בו מתוכננים כחלק אינטגרלי מהפסל עצמו. אני כמובן בוחרת להאמין לורסיה הרומנטית ...

הפסל השני אליו הייתי חוזרת הוא קבוצת הלאוקון שמוצג בחצר הפנימית של מוזיאון הותיקן.

במיתולוגיה היוונית, לאוקון הוא כהן טרויאני שחוזה את מפלת העיר טרויה באם הסוס הטרויאני יוכנס לשעריה, ומזהיר את בני עירו נגד. האל פוסידון, שמצדד ביוונים במלחמה, שולח נחשי מים להרוג אותו ואת בניו ולמעשה סולל את הדרך להכנסת הסוס היווני לעיר טרויה, והשאר היסטוריה.
מכאן גם נולד הביטוי beware of Greeks bearing gifts, כפי שכותב וירג'יל באיניאדה:

"Do not trust the horse, Trojans.whatever it is, I fear the Greeks even when they bring gifts"

 הפסל מתוארך לשנת 50 לספירה, ונחשף בפרברי רומא במאה ה-16. האפיפיור יוליוס השני שמעסיק את מיכאלאנג'לו וידידו האדריכל ג'וליאנו דה סנגאלו באותה תקופה, מזעיק אותם למקום חשיפת הפסל, והם אלו שמזהים אותו כלאוקון.

מיכאלאנג'לו מושפע מאד מהפסל שמחזק אצלו עוד יותר את התפיסה האנטומית והרצון לייצג בציור ופיסול דמויות אנוש "כפי שברא אותן אלוהים". הוא ימשיך לשכלל את היכולות שלו וליצור עוד ועוד עד גיל 89 המופלג, (הלוואי על כולנו), ומורשתו בפיסול ומבני ציבור פזורה לאורכה ולרוחבה של רומא.

ואם היו לי רק שעתיים ברומא...

אז גם הייתי עוברת בגלריה בורגזה ומבקרת את פסליו המדהימים של ברניני, ואולי אפילו עוצרת לאכול צהריים ב- Al 34, מסעדה אותנטית ונהדרת, למרגלות המדרגות הספרדיות, ובטח מבקרת שוב בפנתיאון...אולי צריך פוסט נפרד על אתרי החובה שלי ברומא ?