הכריש חזר מאוכזב מרומא; הוא השתמש במילים כמו "חמה", "מסריחה", "עמוסה מלכודות תיירים" ו"לא מעניינת".
אז נכון שמזג האויר בחודש יוני הוא לא אידיאלי לבקר בעיר הזאת שכולה בנויה אבנים וחוץ מוילה בורגזה אין בה פארק ירוק או צל עצים;
גם לא עוזר במיוחד שהגאונים בתאגיד התקשורת בו הוא עובד (רמז: עד לא מזמן מונופול, 3 אותיות, מתחרז עם לפת) בחרו מלון במרחק שעה וחצי נסיעה !!! ממרכז העיר, והצמידו לקבוצה מדריך שרק תיזז אותם מאטרקציה אחת לשניה בלי להעמיק ולהסביר מה הם רואים.
ובכל זאת, רומא היא "עיר האבות". היא היא, ולא מצרים, מסופוטמיה, או יוון, נתפסת בעיניי כערש התרבות והציביליזציה של העולם המערבי, ובנייני הציבור ושכיות החמדה שבה שמורים בצורה מעוררת קנאה ומשקפים בקלות 2000 ומשהו שנה של היסטוריה ואמנות. וכן, אני מודעת לעוול האנכרוניסטי שאני עושה במחי מקלדת לתרבויות מופלאות ששורשיהן הביאו את רומא למה שהיא, אבל שוב - אין תחרות לקלילות הבלתי נסבלת של האוצרות שפזורים בעיר הזאת ברדיוס של קילומטרים ספורים.
מה שהביא אותי לנסות לחשוב על ה"קרם דה לה קרם" של העיר הזאת בעיניי, המקומות בה אליהם הייתי חוזרת אם הייתה לי רק שעה (או טיפה יותר) לבקר בה.
להפתעתי, התשובה התגבשה די מהר; אהבתי לעיר ולתקופות השיא שלה - התקופה הרומית והרנסנס, מזדקקת לכדי שתי יצירות מופת של פיסול ששוכנות בותיקן - פסל ה"פייטה" של מיכאלאנג'לו בכנסיית סנט פיטר ופסל ה"לאוקון" בחצר הפנימית של מוזיאון הותיקן.
![]()
את פסל ה"פייטה" פיסל מיכאלאנג'לו בגיל 24 (לא נתפס!), והוא אחד מהפסלים הגדולים הראשונים שפיסל. מיכאלאנג'לו ממשיך לפסל עוד כמה וכמה פסלי פייטה בימי חייו , אבל הפסל הזה נחשב למוכר והאהוב מביניהם. פני הדמויות קורנים ממש, וזה גם הפסל היחיד שנושא את חתימתו כאמן (על גבי הסרט האלכסוני על שמלתה של הבתולה). האגדה מספרת שמיכאלאנג'לו נוכח בכנסיה בה הפסל הונח ושמע מבקרים שהתווכחו על זהות האמן, ואז חזר בלילה עם מפסלת ולאור נרות הוסיף את שמו. המחקר מפריך את הסיפור היפה הזה - הסרט על גבי השמלה והאותיות החקוקות בו מתוכננים כחלק אינטגרלי מהפסל עצמו. אני כמובן בוחרת להאמין לורסיה הרומנטית ...
![]()
הפסל השני אליו הייתי חוזרת הוא קבוצת הלאוקון שמוצג בחצר הפנימית של מוזיאון הותיקן.
במיתולוגיה היוונית, לאוקון הוא כהן טרויאני שחוזה את מפלת העיר טרויה באם הסוס הטרויאני יוכנס לשעריה, ומזהיר את בני עירו נגד. האל פוסידון, שמצדד ביוונים במלחמה, שולח נחשי מים להרוג אותו ואת בניו ולמעשה סולל את הדרך להכנסת הסוס היווני לעיר טרויה, והשאר היסטוריה.
מכאן גם נולד הביטוי beware of Greeks bearing gifts, כפי שכותב וירג'יל באיניאדה:
![]()
![]()
מיכאלאנג'לו מושפע מאד מהפסל שמחזק אצלו עוד יותר את התפיסה האנטומית והרצון לייצג בציור ופיסול דמויות אנוש "כפי שברא אותן אלוהים". הוא ימשיך לשכלל את היכולות שלו וליצור עוד ועוד עד גיל 89 המופלג, (הלוואי על כולנו), ומורשתו בפיסול ומבני ציבור פזורה לאורכה ולרוחבה של רומא.
ואם היו לי רק שעתיים ברומא...
אז נכון שמזג האויר בחודש יוני הוא לא אידיאלי לבקר בעיר הזאת שכולה בנויה אבנים וחוץ מוילה בורגזה אין בה פארק ירוק או צל עצים;
גם לא עוזר במיוחד שהגאונים בתאגיד התקשורת בו הוא עובד (רמז: עד לא מזמן מונופול, 3 אותיות, מתחרז עם לפת) בחרו מלון במרחק שעה וחצי נסיעה !!! ממרכז העיר, והצמידו לקבוצה מדריך שרק תיזז אותם מאטרקציה אחת לשניה בלי להעמיק ולהסביר מה הם רואים.
ובכל זאת, רומא היא "עיר האבות". היא היא, ולא מצרים, מסופוטמיה, או יוון, נתפסת בעיניי כערש התרבות והציביליזציה של העולם המערבי, ובנייני הציבור ושכיות החמדה שבה שמורים בצורה מעוררת קנאה ומשקפים בקלות 2000 ומשהו שנה של היסטוריה ואמנות. וכן, אני מודעת לעוול האנכרוניסטי שאני עושה במחי מקלדת לתרבויות מופלאות ששורשיהן הביאו את רומא למה שהיא, אבל שוב - אין תחרות לקלילות הבלתי נסבלת של האוצרות שפזורים בעיר הזאת ברדיוס של קילומטרים ספורים.
מה שהביא אותי לנסות לחשוב על ה"קרם דה לה קרם" של העיר הזאת בעיניי, המקומות בה אליהם הייתי חוזרת אם הייתה לי רק שעה (או טיפה יותר) לבקר בה.
להפתעתי, התשובה התגבשה די מהר; אהבתי לעיר ולתקופות השיא שלה - התקופה הרומית והרנסנס, מזדקקת לכדי שתי יצירות מופת של פיסול ששוכנות בותיקן - פסל ה"פייטה" של מיכאלאנג'לו בכנסיית סנט פיטר ופסל ה"לאוקון" בחצר הפנימית של מוזיאון הותיקן.
את פסל ה"פייטה" פיסל מיכאלאנג'לו בגיל 24 (לא נתפס!), והוא אחד מהפסלים הגדולים הראשונים שפיסל. מיכאלאנג'לו ממשיך לפסל עוד כמה וכמה פסלי פייטה בימי חייו , אבל הפסל הזה נחשב למוכר והאהוב מביניהם. פני הדמויות קורנים ממש, וזה גם הפסל היחיד שנושא את חתימתו כאמן (על גבי הסרט האלכסוני על שמלתה של הבתולה). האגדה מספרת שמיכאלאנג'לו נוכח בכנסיה בה הפסל הונח ושמע מבקרים שהתווכחו על זהות האמן, ואז חזר בלילה עם מפסלת ולאור נרות הוסיף את שמו. המחקר מפריך את הסיפור היפה הזה - הסרט על גבי השמלה והאותיות החקוקות בו מתוכננים כחלק אינטגרלי מהפסל עצמו. אני כמובן בוחרת להאמין לורסיה הרומנטית ...
הפסל השני אליו הייתי חוזרת הוא קבוצת הלאוקון שמוצג בחצר הפנימית של מוזיאון הותיקן.
במיתולוגיה היוונית, לאוקון הוא כהן טרויאני שחוזה את מפלת העיר טרויה באם הסוס הטרויאני יוכנס לשעריה, ומזהיר את בני עירו נגד. האל פוסידון, שמצדד ביוונים במלחמה, שולח נחשי מים להרוג אותו ואת בניו ולמעשה סולל את הדרך להכנסת הסוס היווני לעיר טרויה, והשאר היסטוריה.
מכאן גם נולד הביטוי beware of Greeks bearing gifts, כפי שכותב וירג'יל באיניאדה:
"Do not trust the horse, Trojans.whatever it is, I fear the Greeks even when they bring gifts"
הפסל מתוארך לשנת 50 לספירה, ונחשף בפרברי רומא במאה ה-16. האפיפיור יוליוס השני שמעסיק את מיכאלאנג'לו וידידו האדריכל ג'וליאנו דה סנגאלו באותה תקופה, מזעיק אותם למקום חשיפת הפסל, והם אלו שמזהים אותו כלאוקון.
מיכאלאנג'לו מושפע מאד מהפסל שמחזק אצלו עוד יותר את התפיסה האנטומית והרצון לייצג בציור ופיסול דמויות אנוש "כפי שברא אותן אלוהים". הוא ימשיך לשכלל את היכולות שלו וליצור עוד ועוד עד גיל 89 המופלג, (הלוואי על כולנו), ומורשתו בפיסול ומבני ציבור פזורה לאורכה ולרוחבה של רומא.
ואם היו לי רק שעתיים ברומא...
אז גם הייתי עוברת בגלריה בורגזה ומבקרת את פסליו המדהימים של ברניני, ואולי אפילו עוצרת לאכול צהריים ב- Al 34, מסעדה אותנטית ונהדרת, למרגלות המדרגות הספרדיות, ובטח מבקרת שוב בפנתיאון...אולי צריך פוסט נפרד על אתרי החובה שלי ברומא ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה