בבית סבתא (מצד אבא) בכלל לא היתה תיבת תכשיטים. במקום זה היתה לה סלסלת קש קטנטונת על שולחן הטואלט ובה 3-4 פריטים. וזהו. אני זוכרת במעורפל סיכת בקליט בצבע חום אדמדם, שתי סיכות לשיער ועוד סיכת ג'ייד מוזהבת שסבתא המשיכה לענוד בגאווה גם כשהתחילה להתקלף - זו היתה מתנה מאמא ואבא מנסיעה לחו"ל .
ליד הסלסלה היתה מונחת מברשת השיער של סבתא, בה תמיד היו שזורות כמה שערות מתולתלות, ממש כמו השיער שלי.
כשסבא וסבתא עברו מהעולם (אחרי 120 כמובן) והגיע הזמן לפנות את דירתם, עברנו על תכולתה אבל לא השכלנו לשמור על אף אחד מהפריטים האלה. לא שרדו את המיון גם בונבוניירת הקריסטל בה הוגשו תמיד סוכריות טופי, קערות הנוי מהקרמיקה או בובות הפורצלן בעיטורי זהב שעמדו בויטרינה. בעיניים המאד ביקורתיות שלי ראיתי אז רק את הפגמים - קילופים, סדקים, חוסרים, שברים. אני זוכרת שחשבתי שאין טעם לשמור קערה שבורה או סדוקה. תודעת ה-purging שהיתה טבועה בי כבר בגיל צעיר גברה עליי, ואיכשהוא הצלחתי ל"שכנע" גם את ההורים "לא להציל" אף פריט. בקיצור הייתי פרקליטו של השטן.
תרתי משמע.
הדבר היחיד שכן התגלגל לידיי, ואני לא זוכרת איך, או מה סבתא עשתה איתו במקור, הוא קופסת פלסטיק ועליה הדפס של גמדים, שעד היום משמשת אותי לאחסון דברי קוסמטיקה למיניהם. הקופסה הזו שרדה באורח פלא את כל מעברי הדירות, שינויי הטעם/הסגנון העיצובי ו"מבצעי הטיהור" שעשיתי במהלך השנים. מי שמכיר אותי יודע שהיו לא מעט כאלה.
בחדר השינה של סבתא מצד אמא היו המוני קופסאות. במקום אסטרטגי היתה קופסת נעליים, ובה רבבות הכדורים שסבתא הייתה לוקחת מדי יום לחיזוק בריאותה הרופפת. התכשיטים שלה נשמרו בקופסת פח מעוטרת פרחים שאוחסנה במגירה התחתונה בארון הבגדים.
הכי "רחוק מהעין רחוק מהלב".
בקופסת הפח, רוצה לומר קופסת התכשיטים, היו לה כמה סיכות נוי ומחרוזת פנינים בת שתי שורות, מושחלת בחרוזים דמויי פנינים, ברוח אופנת השנים ההן.
איתה במפתיע היו לי שיעורי ההצלחה גבוהים במיוחד - עוד בחייה של סבתא הצלחתי לשנורר את השרשרת, שהפכה אחרי כמה שנים לצמיד. מעין repurposing של שנות ה-80.
אני מקנאה בחברה שירשה את תכשיטי סבתה המועטים- שתי סיכות משובצות אבני קריסטל מנצנצות, צמיד צהבהב מושחל על חוטי גומי, כמה שרשראות צבעוניות. גם אנשים בעלי ממון שיצא לי להכיר מסתפקים במועט למרות כיסיהם העמוקים - תהיה להם שרשרת פנינים איכותית, זוג יהלומי סוליטייר מאיכות טובה מאד, כמה טבעות. סולידי.
אני קוראת את הפוסט הקודם שלי ומנסה לחזור ל"זירת הפשע". להבין האם האובססיה שלי לתכשיטים מקורה ב"אין" הזה שחוויתי בגיל צעיר יחסית. מבינה שכל התכשיטים בעולם לא ישתיקו את מעיין הכאב וקול הדממה בעקבות לכתם בטרם עת של אהוביי, ובכל זאת מנסה.
ליד הסלסלה היתה מונחת מברשת השיער של סבתא, בה תמיד היו שזורות כמה שערות מתולתלות, ממש כמו השיער שלי.
כשסבא וסבתא עברו מהעולם (אחרי 120 כמובן) והגיע הזמן לפנות את דירתם, עברנו על תכולתה אבל לא השכלנו לשמור על אף אחד מהפריטים האלה. לא שרדו את המיון גם בונבוניירת הקריסטל בה הוגשו תמיד סוכריות טופי, קערות הנוי מהקרמיקה או בובות הפורצלן בעיטורי זהב שעמדו בויטרינה. בעיניים המאד ביקורתיות שלי ראיתי אז רק את הפגמים - קילופים, סדקים, חוסרים, שברים. אני זוכרת שחשבתי שאין טעם לשמור קערה שבורה או סדוקה. תודעת ה-purging שהיתה טבועה בי כבר בגיל צעיר גברה עליי, ואיכשהוא הצלחתי ל"שכנע" גם את ההורים "לא להציל" אף פריט. בקיצור הייתי פרקליטו של השטן.
תרתי משמע.
הדבר היחיד שכן התגלגל לידיי, ואני לא זוכרת איך, או מה סבתא עשתה איתו במקור, הוא קופסת פלסטיק ועליה הדפס של גמדים, שעד היום משמשת אותי לאחסון דברי קוסמטיקה למיניהם. הקופסה הזו שרדה באורח פלא את כל מעברי הדירות, שינויי הטעם/הסגנון העיצובי ו"מבצעי הטיהור" שעשיתי במהלך השנים. מי שמכיר אותי יודע שהיו לא מעט כאלה.
בחדר השינה של סבתא מצד אמא היו המוני קופסאות. במקום אסטרטגי היתה קופסת נעליים, ובה רבבות הכדורים שסבתא הייתה לוקחת מדי יום לחיזוק בריאותה הרופפת. התכשיטים שלה נשמרו בקופסת פח מעוטרת פרחים שאוחסנה במגירה התחתונה בארון הבגדים.
הכי "רחוק מהעין רחוק מהלב".
בקופסת הפח, רוצה לומר קופסת התכשיטים, היו לה כמה סיכות נוי ומחרוזת פנינים בת שתי שורות, מושחלת בחרוזים דמויי פנינים, ברוח אופנת השנים ההן.
איתה במפתיע היו לי שיעורי ההצלחה גבוהים במיוחד - עוד בחייה של סבתא הצלחתי לשנורר את השרשרת, שהפכה אחרי כמה שנים לצמיד. מעין repurposing של שנות ה-80.
 |
| צילום אילוסטרציה |
אני מקנאה בחברה שירשה את תכשיטי סבתה המועטים- שתי סיכות משובצות אבני קריסטל מנצנצות, צמיד צהבהב מושחל על חוטי גומי, כמה שרשראות צבעוניות. גם אנשים בעלי ממון שיצא לי להכיר מסתפקים במועט למרות כיסיהם העמוקים - תהיה להם שרשרת פנינים איכותית, זוג יהלומי סוליטייר מאיכות טובה מאד, כמה טבעות. סולידי.
אני קוראת את הפוסט הקודם שלי ומנסה לחזור ל"זירת הפשע". להבין האם האובססיה שלי לתכשיטים מקורה ב"אין" הזה שחוויתי בגיל צעיר יחסית. מבינה שכל התכשיטים בעולם לא ישתיקו את מעיין הכאב וקול הדממה בעקבות לכתם בטרם עת של אהוביי, ובכל זאת מנסה.
 |
| סבא, סבתא, אמא, אבא, הכריש ואני, לפני שנים רבות... |
