תיבות התכשיטים של הסבתות ריקות

בבית סבתא (מצד אבא) בכלל לא היתה תיבת תכשיטים. במקום זה היתה לה סלסלת קש קטנטונת על שולחן הטואלט ובה 3-4 פריטים. וזהו. אני זוכרת במעורפל סיכת בקליט בצבע חום אדמדם, שתי סיכות לשיער ועוד סיכת ג'ייד מוזהבת שסבתא המשיכה לענוד  בגאווה גם כשהתחילה להתקלף - זו היתה מתנה מאמא ואבא מנסיעה לחו"ל .
ליד הסלסלה היתה מונחת מברשת השיער של סבתא, בה תמיד היו שזורות כמה שערות מתולתלות, ממש כמו השיער שלי.


כשסבא וסבתא עברו מהעולם (אחרי 120 כמובן) והגיע הזמן לפנות את דירתם, עברנו על תכולתה אבל לא השכלנו לשמור על אף אחד מהפריטים האלה. לא שרדו את המיון גם בונבוניירת הקריסטל בה הוגשו תמיד סוכריות טופי, קערות הנוי מהקרמיקה או בובות הפורצלן בעיטורי זהב שעמדו בויטרינה. בעיניים המאד ביקורתיות שלי ראיתי אז רק את הפגמים - קילופים, סדקים, חוסרים, שברים. אני זוכרת שחשבתי שאין טעם לשמור קערה שבורה או סדוקה. תודעת ה-purging  שהיתה טבועה בי כבר בגיל צעיר גברה עליי, ואיכשהוא הצלחתי ל"שכנע" גם את ההורים "לא להציל" אף פריט. בקיצור הייתי פרקליטו של השטן.
תרתי משמע.
הדבר היחיד שכן התגלגל  לידיי, ואני לא זוכרת איך, או מה סבתא עשתה איתו במקור, הוא קופסת פלסטיק ועליה הדפס של גמדים, שעד היום משמשת אותי לאחסון דברי קוסמטיקה למיניהם. הקופסה הזו שרדה באורח פלא את כל מעברי הדירות, שינויי הטעם/הסגנון העיצובי ו"מבצעי הטיהור" שעשיתי במהלך השנים. מי שמכיר אותי יודע שהיו לא מעט כאלה.

בחדר השינה של סבתא מצד אמא היו המוני קופסאות. במקום אסטרטגי היתה קופסת נעליים, ובה רבבות הכדורים שסבתא הייתה לוקחת מדי יום לחיזוק בריאותה הרופפת. התכשיטים שלה נשמרו בקופסת פח מעוטרת פרחים שאוחסנה במגירה התחתונה בארון הבגדים.
הכי "רחוק מהעין רחוק מהלב".
בקופסת הפח, רוצה לומר קופסת התכשיטים, היו לה כמה סיכות נוי ומחרוזת פנינים בת שתי שורות, מושחלת בחרוזים דמויי פנינים, ברוח אופנת השנים ההן.
איתה במפתיע היו לי שיעורי ההצלחה גבוהים במיוחד - עוד בחייה של סבתא הצלחתי לשנורר את השרשרת, שהפכה אחרי כמה שנים לצמיד. מעין repurposing של שנות ה-80.

צילום אילוסטרציה

אני מקנאה בחברה שירשה את תכשיטי סבתה המועטים- שתי סיכות משובצות אבני קריסטל מנצנצות, צמיד צהבהב מושחל על חוטי גומי, כמה שרשראות צבעוניות. גם אנשים בעלי ממון שיצא לי להכיר מסתפקים במועט למרות כיסיהם העמוקים - תהיה להם שרשרת פנינים איכותית, זוג יהלומי סוליטייר מאיכות טובה מאד, כמה טבעות. סולידי.

אני קוראת את הפוסט הקודם שלי ומנסה לחזור ל"זירת הפשע". להבין האם האובססיה שלי לתכשיטים מקורה ב"אין" הזה שחוויתי בגיל צעיר יחסית. מבינה שכל התכשיטים בעולם לא ישתיקו את מעיין הכאב וקול הדממה בעקבות לכתם בטרם עת של אהוביי, ובכל זאת מנסה.

סבא, סבתא, אמא, אבא, הכריש ואני, לפני שנים רבות...

רמברנדט בעליית הגג

ההידלקות שלי על אספנות ועתיקות התחילה באופן לגמרי לא מפתיע בגזרת התכשיטים...שוטטתי בשוק פשפשים בברלין, שם נדלקתי על שרשרת ועליה תליון מוזהב עם אבן מנצנצת במרכז. המוכרת רצתה 55 יורו שנראו לי כמו סכום עתק אבל הפריט לא יצא לי מהראש.  שאר הדברים בדוכן היו תכשיטי כסף פשוטים ושכנעתי את עצמי שהמוכרת לא מבינה מה היא מוכרת - זו ודאי שרשרת עתיקה עשויה זהב עם אוניקס ויהלום, כלומר שיחקתי אותה בענק.
הצלחתי להתאפק למשך 24 שעות בדיוק - חזרתי למחרת לשוק וקניתי את התליון והשרשרת.

קצת אחרי שחזרתי מהנסיעה הזו נרשמתי לקורס מקוצר בנושא תכשיטים עתיקים ואז גם התחלתי לתור את שווקי העתיקות בארץ.
את השרשרת המשכתי לענוד בגאווה עד ש...
1. ההזהבה שלה דהתה
2. בשוק בתל אביב ראיתי את אותה שרשרת, חדשה ומנצנצת ב- 120 ש"ח.
הסתבר שזו שרשרת של חברת Avon האמריקאית שעושה תכשיטי אופנה - custom jewelry. לא יהלומים ולא נעליים.

עבר עוד זמן, המשכתי להסתובב בשווקים. קניתי בשוק אחר תליון נחמד, בצבע זהב, לא מסומן ולא חתום, משובץ באבן חן אדומה פצפונת. וגם הפעם הראש עבד שעות נוספות - אם זה תליון זהב, משובץ באבן רובי, שיחקתי אותה...
לא צריך להמשיך, נכון ? למען הסר ספק  - התליון הוא גולדפיל ולא זהב, ואבן החן האדומה הזערורית, גם אם היא רובי, לא מצריכה הערכה של גמולוג....

עברו כמה שנים מאז, בהן המשכתי להתעמק בנושא באמצעות קורסים, ספרים, הרבה שעות בשווקים (לצערי יותר בארץ ופחות בעולם) והמון שעות ב- ebay.

ונדבקתי בחיידק.
הבעיה של אספנים, ואת זה גיליתי לא מזמן, היא שמתחילים איסוף בתחום אחד ומהר מאד האיסוף נהיה מולטידיסיפלינרי - בכמה תחומים במקביל. אז מתכשיטים עברתי לכלי אמייל עתיקים יפניים/סיניים (קלוזונה), הצלחתי להדביק קצת חברים ומכרים בתחביב, והיד עוד נטויה.

אחת השאלות הראשונות ששואלים אותי כששומעים שאני אוספת היא "איך את יודעת שזה לא מזויף". שאלה שמקדימה כמעט כל שאלה אחרת, שלפעמים באה לפני ההבנה מה אני אוספת ולמה. אז התשובה לשאלה הזו כבר כתובה פה בין השורות והתמונות - הרבה "שעות טיסה", מה שנכון לגבי כל תחום, וכך גם באספנות.
מה שחתום בחותמות של מתכות יקרות (כסף/זהב) הוא לרוב מתכת יקרה; מה שלא חתום בכלל מחייב בדיקה. מה שמתואר "בסגנון ויטוריאני" הוא רק בסגנון התקופה הויקטוריאנית, ולא פריט מקורי. כשאומרים שפריט הוא ישן זה אומר שהוא בן עשרות שנים. פריט עתיק הוא בן 100 שנים לפחות. הבנתם את הרעיון.

החדשות המפתיעות בענין הן שלפחות 50% מהמוכרים, בשווקים וב- ebay, ועל פי נסיוני המצומצם בלבד, דוברי אמת ומנסים לתאר את פריטים כמיטב יכולתם והבנתם. ואלה שלא...אפשר להעמיד אותם על טעותם יחסית בקלות ובעדינות, ואז גם יכולת המיקוח יותר גדולה.

אני כמובן עדיין עושה שטויות... בכל תחום חדש שאני מתחילה לאסוף יוצא שאקנה לפחות פריט אחד שהוא זיוף איכותי ויפה, לרוב יפה מדי... כי בעתיקות הדברים היפים מדי הם לרוב זיופים, ודווקא אלה שהם קצת עקומים ולא מושלמים הם המקוריים, הישנים, והאיכותיים יותר.

*****

לפני כמה שבועות שכנעתי את הכריש לבוא איתי לשוק עתיקות בחיפה. וכך מצאנו את עצמנו ביום שבת, בתשע לפנות בוקר  מתגלגלים צפונה. אני לא מצאתי שם כלום אבל הכריש נדבק בתופעה המתוארת לעיל, שבהיעדר שם מקוצר נקרא לה "hit the jackpot/הנה הכרטיס שלי לבית קיץ בהמפטונס". הסתובבנו בין דוכני הרוכלים והוא מצא שם פסלון מתכת מקסים של ארנבון.

הארנבון חתום בחותמת לא מפוענחת, והכריש מנסה למצוא קישור בין הארנבון לבין אנדי וורהול לפחות. כמובן שאם אפשר היה הוא היה מחפש קשר לקרל פברז'ה אבל הסגנון לא מסתדר - הארנבון מודרני מדי.

******

הייתי אתמול בהרצאה של ד"ר ישראל פרי, אחד מהמומחים הגדולים בארץ ובעולם לכרזות עתיקות. הוא איש מקסים שפיזר הרבה פנינים, ושבה את הקהל באנקדוטות משעשעות. והוא אמר שני דברים שמתאימים לסיום הפוסט הזה:

- "תקנו מה שאתם אוהבים. פריט שהופך לכם את הבטן כשאתם מסתכלים עליו"
וגם
- "צריך להשקיע כסף כדי להרוויח כסף. הפריטים האיכותיים והחשובים יעלו (יחסית) הרבה כסף, ומהם גם ניתן להרויח בגדול".

אנחנו חיים במזרח התיכון, אין לאף אחד ציור מקורי של רמברנדט בעליית הגג. מקסימום תמצאו כלי קרמיקה של לפיד  משנות החמישים עם עיטורי גלזורה חומה .

Happy picking!